הצמח במקורות
אומר משל העם: "החצב פורח והקיץ בורח". בארצות ערב ובצפון אפריקה נהגו לתחום את השדות בשורות של חצבים, כמסופר: "מהו חצב? שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ" (ב"ב נו, ע"א). בצלי החצב מעמיקי שורש ו"חוצבים" מטה, לכן שימשו כסימני גבול בין חלקה לחלקה. ועוד מסופר כי "החצב קוטע רגליהם של רשעים" (ביצה כה, ע"ב), ומסבירים שמי שהעז והסיג גבול רעהו, יעלה אחר כך החצב ויעיד כמאה עדים על העוול שנעשה, וירשיע את הפולש לשדה לא לו.
The plant in Jewish holy and literary sources
The folk saying goes: “The sea squill blooms and the summer departs”.
In Arab countries and North Africa the fields were bounded with rows of sea squills, as told: “what is a sea squill? With which Joshua delineated the Land for the People of Israel" (Baba Bathra 56b). The bulbs of the sea squill have deep roots and "hew" downwards and therefore serve as markers of the boundary between plots. It is also told that "The sea quill amputates the feet of the wicked" (Beitzah 25b), and it is explained that anyone who trespasses, the sea quill and will rise and testify as one hundred witnesses to the injustice that was done, and will convict the intruder into a field he does not own